פסק-דין בתיק ב"ש 9242/07

העתירה

1.        לפניי עתירת היועץ המשפטי לממשלה, שהוגשה לפי סעיף 3 לחוק ההסגרה, התשי"ד-1954, ובהתאם לאמנה האירופית בדבר הסגרה (להלן - האמנה), לפיה מתבקש בית-המשפט לקבוע כי המשיב, סמי קקון(להלן - המשיב), המבוקש על ידי ממשלת צרפת בגין חשד לביצוע עבירות רצח וגניבה, הנו בר-הסגרה.

הרקע העובדתי לבקשת ההסגרה

2.          ביום 2.5.1997 נרצח רוג'ר סומראז (להלן - המנוח) ביריות אקדח, בעת ששהה במשרדו בפריז שבצרפת. המנוח היה בעלים של חברה שעסקה בסחר ביהלומים ואבנים יקרות.

           להלן תמצית הרקע העובדתי העולה מחומר הראיות שהועבר על-ידי הרשויות בצרפת, ואשר צורף לעתירה. בסמוך לחודשים ינואר או פברואר 1997, הפקיד המנוח בידי המשיב אבן יקרה בשווי של כ-170,000 דולר וכן אבן יקרה נוספת של ארבעה קראט, זאת על-מנת שימכרן לגורם שלישי, אלא שהמשיב לא מכרן ולא השיב למנוח את שוויין בכסף. בחלוף זמן, העביר המשיב, שלא התכחש לחובו, המחאה למנוח בסך 105,000 ליש"ט, שלא כובדה על-ידי הבנק, ולאחר דין ודברים ביניהם קבעו השניים להיפגש ביום הרצח במשרדו של המנוח, בכדי להסדיר את החוב. פגישה זו אכן נערכה, ומספר שעות לאחריה נמצא המנוח ירוי בראשו ובחזהו מאקדח בקוטר 7.65 מ"מ, ללא רוח חיים, כשהכספת במשרדו פתוחה וחלק מן התכשיטים בה חסרים. האקדח שבאמצעותו נורה המנוח לא נמצא על-ידי המשטרה הצרפתית. כבר בערבו של אותו היום נמלט המשיב מביתו ועזב את צרפת. בחלוף מספר ימים טען בשיחות טלפון שקיים עם בני משפחתו ועם חוקרי משטרת צרפת, כי היה עד לרצח המנוח, וכי בשל כך נמלט על נפשו פן יאונה לו רע מידי הגורמים המעורבים ברצח. לאחר כחודש וחצי, ביום 17.6.1997, הגיע המשיב לישראל.

           לאחר חלוף כשלוש שנים, ביום 21.4.2000, הוצאה בקשת מעצר בינלאומית נגד המשיב על-ידי שופט-חוקר צרפתי, וכעבור כארבע שנים נוספות, ביום 3.3.2004, נתקבלה מאת ממשלת צרפת, באמצעות שגרירותה בישראל, בקשה רשמית להסגרתו של המשיב לידיה כחשוד ברצח המנוח. ממשלת צרפת ביקשה להסגיר לידיה את המשיב לצורך העמדתו לדין בתחומה, בגין עבירת רצח - לפי סעיפים 1-221 ו-3-221 לחוק העונשין הצרפתי, ועבירת גניבה - לפי סעיף 1-311 ו-3-311 לחוק האמור. ביום 31.12.2006 נשפט המשיב בצרפת בהיעדרו, ונידון לשלושים שנות מאסר. עם זאת, הודיעה ממשלת צרפת כי אם יוסגר המשיב לידיה, יערך משפטו מחדש והוא יזכה להליך משפטי מתחילתו, בגדרו תינתן לו מלוא האפשרות להתגונן. יצוין, כי במועד ביצוע העבירות המיוחסות היה המשיב בעל אזרחות ישראלית, אך אין מחלוקת שלא היה תושב ישראל. מכל מקום, שרת המשפטים של צרפת הודיעה כי אם יורשע המשיב ויוטל עליו עונש מאסר, יוכל לבקש לרצות את עונשו בישראל, בהתאם לאמור באמנה האירופאית להעברת נידונים למדינת אזרחותם.

המסגרת הנורמטיבית להסגרה

3.        חוק ההסגרה, התשי"ד-1954 (להלן - החוק) קובע את התנאים להסגרתו של אדם למדינה אחרת, ומסדיר את הליכי ההסגרה. כדי להכריז על אדם כבר-הסגרה, נדרש כי בין מדינת ישראל לבין המדינה המבקשת יתקיים הסכם הסגרה (סעיף 2א(א)(1) לחוק), וכי האדם נאשם או הורשע במדינה המבקשת בעבירה המוגדרת כעבירת הסגרה, קרי - עבירה שאילו נעברה בישראל, דינה שנת מאסר או יותר (סעיף 2(א) לחוק). עוד נדרש, כי בין מדינת ישראל לבין המדינה המבקשת תתקיים הדדיות ביחסי ההסגרה (סעיף 2א(ב) לחוק). החוק קובע רשימת סייגים להסגרה, וביניהם בקשה בגין עבירות בעלות אופי מדיני, התקיימות חשד להפליה גזענית או דתית העומדת בבסיס הבקשה, התיישנות, סיכון כפול, וכיוצא באלה (סעיף 2ב לחוק). כן קובע החוק סייג להסגרת אדם שהוא אזרח ותושב ישראל בעת ביצוע העבירה, ולפיו לא תתאפשר במקרה זה הסגרה, אלא אם תכלית הבקשה הנה העמדה לדין במדינה המבקשת, שהתחייבה מראש להשיבו לישראל אם יורשע בדין ויושת עליו עונש מאסר (סעיף 1א לחוק). בנוסף נקבע, כי לא יוסגר אדם על עבירה שדינה במדינה המבקשת הוא עונש מוות, כשאין דינה כך בישראל, אלא אם התחייבה מדינה זו שעונש זה לא יוטל או לא יבוצע (סעיף 16 לחוק). סעיף 9 לחוק קובע, כי בהתקיים כל התנאים, ולאחר שהוכח "כי המבוקש נתחייב בדין על עבירת הסגרה במדינה המבקשת, או כי יש ראיות שהיו מספיקות כדי להעמידו לדין על עבירה כזאת בישראל, וכי נתמלאו שאר התנאים הקבועים בחוק להסגרתו - יכריז בית-המשפט, כי המבוקש הוא בר-הסגרה". 

תמצית יריעת המחלוקת

4.        העבירות המיוחסות למשיב על-ידי רשויות התביעה בצרפת הנן עבירת רצח ועבירת גניבה, עבירות המקבילות בדין הישראלי לעבירת הרצח - לפי סעיף 300 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ולעבירת הגניבה - לפי סעיף 384 לחוק הנ"ל. העונש הקבוע בחוק העונשין הישראלי בצדן של כל אחת מעבירות אלו עולה על שנת מאסר אחת, ולפיכך מהוות הן עבירות הסגרה לפי סעיף 2(1) לאמנה וסעיף 2(א) לחוק ההסגרה.

           הטענות שהועלו על-ידי הצדדים וטעונות הכרעת בית-המשפט בעתירה דנן מצטמצמות לשני נושאים שבמחלוקת: האחד - שאלת דיותן של הראיות שהועברו על ידי רשויות התביעה בצרפת, על-מנת להכריז על המשיב כבר-הסגרה, היינו: האם ראיות אלו מספיקות להרשעתו של המשיב באותן עבירות - רצח וגניבה - על-פי הדין הישראלי, ובכך עומדות במבחן הראייתי הקבוע בסעיף 9(א) לחוק. לטענת ב"כ היועץ המשפטי לממשלה, מכלול הראיות שהועברו על-ידי הרשויות מצרפת יש בו כדי לבסס כתב-אישום כנגד המשיב בגין עבירות רצח וגניבה, על-פי המבחן הראיתי הנוהג בישראל. מנגד, גורס ב"כ המשיב, כי הראיות שצורפו לבקשת ההסגרה אינן מספיקות כדי להעמיד את מרשו לדין על עבירות אלה בישראל, ומשכך לא נשתכללו התנאים להכריז עליו כבר-הסגרה. הנושא השני מתמקד בסוגיית השיהוי. המשיב טוען, כי הבקשה להסגרתו של לוקה בשיהוי משמעותי, שכן ממועד הרצח, בשנת 1997, ועד להגשת הבקשה הפורמאלית להסגרה חלפו כשבע שנים, ועד היום עברו כבר כעשר שנים. שיהוי ניכר זה פוגע לטעמו בתקנת הציבור, באופן המצדיק את דחיית בקשת ההסגרה. לעומתו, גורסת המדינה, כי אין לראות בתקופה שחלפה משום שיהוי שיש בו להביא לדחיית הבקשה, זאת לאור ההליך המורכב שקדם להגשת בקשת ההסגרה הפורמאלית.

אסופת הראיות שצורפו לבקשה

5.        לעתירת היועץ המשפטי לממשלה צורפו הראיות שנשלחו על-ידי ממשלת צרפת יחד עם בקשת ההסגרה. מדובר בראיות המצביעות על קיומו של סכסוך בין המנוח לבין המשיב, ובכללן הודעותיהם במשטרה של חברו של המנוח, פילגשו של המנוח ואיש עסקים שהכיר את המשיב וידע על חובו למנוח; ראיות הקושרות את המשיב לזירת הרצח, ביניהן הודעותיהן במשטרה של אשת המשיב ובתו, זיכרון דברים אודות שיחה שערך המשיב עם חוקר משטרה, והמחאה שחוללה ונמצאה במשרד המנוח, והנחזית להיות המחאה שהוסבה למשיב בכתב-ידו; וכן דו"חות של מומחים, כמו דו"ח נתיחת גופת המנוח ודו"ח בדבר ממצאים מזירת הרצח. באת-כוח המדינה הביאה במסגרת בקשת ההסגרה את תמצית הראיות האמורות, ובדיון מיום 24.5.07 הוסכם בין הצדדים כי תמצית זו משקפת נאמנה את אסופת הראיות המקוריות שהועברה לישראל על-ידי הרשויות בצרפת ואשר צורפה לבקשת ההסגרה (עמ' 4 לפרוטוקול). אסקור להלן את תמצית חומר הראיות שצורף לבקשה, אשר יוצג לפי ארבעה מארגים של ראיות: ראיות בדבר קיומו של סכסוך בין המנוח לבין המשיב; ראיות הקושרות את המשיב לזירת הרצח; ראיות בעניין הימלטותו של המשיב מזירת האירוע ומצרפת בתכוף לאחר הרצח; וממצאים מהזירה.

ראיות הנוגעות לקיומו של הסכסוך בין המנוח לבין המשיב

6.       על-פי הודעתו של אלן וונדרמן, חלפן כספים עצמאי וחברו של המנוח, ביום 28.4.1997, שוחח עמו המנוח ביחס לבעיה שהטרידה אותו - הפקדת אבן יקרה אצל המשיב, שאת תמורתה לא קיבל. לדברי וונדרמן, בסמוך ליום 23.4.1997 ביקר יחד עם המנוח אצל אדם בשם מוריס בנעיוש, אשר גם לו היה חייב המשיב כסף. המנוח הציע לבנעיוש לשמש כמתווך בינו לבין המשיב, וזאת על-מנת להשיב לעצמו את האבן או לקבל את תמורתה הכספית. לפי הודעתו של בנעיוש, שהכיר את המשיב שנים רבות, הסביר לו המנוח כי חודשים קודם לכן הפקיד בידי המשיב אבן יקרה ששווייה כ-180,000$, כי המשיב טרם השיב לו את האבן או את שוויה הכספי, וכי הלה טען שהאבן איננה עוד בידיו, שכן בנו נטל אותה ממנו. בנעיוש הציע עזרתו למנוח, בכך שישוחח עם המשיב בעניין החזרת האבן או תמורתה. ביום 19.4.1997 הצטרף בנעיוש לפגישה בין המנוח לבין המשיב, שבמהלכה שוחח עם האחרון אודות האבן היקרה, והודה בפניו כי קיבל את האבן. הוא טען באוזני בנעיוש, כי הפקיד את האבן אצל גורם שלישי ממנו טרם קיבל תמורה, והבטיח להסדיר חובו עם המנוח. בערב, לאחר הפגישה, דיווח המנוח לבנעיוש כי המשיב סיכם עמו שישלם לו את חובו למחרת היום. קריסטין פרטוש, מי שהייתה מוכרת כפילגשו של המנוח, מסרה בהודעתה במשטרה כי המנוח היה מוטרד מן המצב שנוצר בעניין הסכסוך הנדון עם המשיב, בין השאר משום שחשש שהאחרון אינו גלוי עמו.

ראיות הקושרות את המשיב לרצח המנוח ולזירת הרצח

7.       בהודעתה בחקירה תיארה גב' פרטוש את שיחות הטלפון האחרונות שלה עם המנוח ביום הרצח, בתאריך 2.5.1997. לדבריה, המנוח ציין בשיחותיו כי הוא ממתין לפגישה עם אדם בשם דן, סוחר יהלומים חשוב מאנטוורפן, וכי לאחר מכן הוא צפוי להיפגש עם המשיב. בין השעות 13:30-14:00 התקשר המנוח לגב' פרטוש בפעם האחרונה, ואמר לה כי סיים פגישתו עם אותו דן, וכי הוא מצפה לקבל שיחת טלפון מהמשיב, וזאת על-מנת שייפגשו וילכו יחדיו לבנק בכדי לסיים את העסקה ביניהם. המנוח אמר לגב' פרטוש באותה שיחה טלפונית, כי לעולם לא יעשה עוד עסקים עם המשיב. גב' פרטוש והמנוח נדברו לשוחח שוב מייד בתום פגישתו של המנוח עם המשיב, אך הדבר, כמובן, לא קרה.

8.       הגב' אנט כהן קקון, רעייתו של המשיב, נעצרה ביום 6.5.1997, לאחר שנודע למשטרה כי היא צפויה לעזוב את צרפת יחד עם שני ילדיה. בהודעתה בחקירה מסרה גב' קקון כי ביום הרצח, בתאריך 2.5.1997, יצא המשיב את הבית בסביבות השעה 10:30 או 11:00 בבוקר.  היא לא הכירה את פרטי לוח הזמנים שלו ביום הרצח, ואולם ידעה כי הוא נפגש לעיתים תכופות עם המנוח. לדבריה, המשיב חזר לביתו בשעה 20:00, נראה מודאג ומנוכר מתמיד, ואמר לה כי אנשים אשר נוטרים לו טינה ויודעים היכן הוא ומשפחתו מתגוררים מאיימים על חייו וחיי המשפחה, ועל-כן מתכוון הוא להימלט לשוויץ לתקופה שלא תעלה על שבוע. לגרסת הגב' קקון, לאחר סעודת ערב שבת, ארז המשיב את מזוודתו ועזב את הבית בסמוך לשעה 21:00. היא הבינה ממנו, כי הסתבך ברשת של חובות משמעותיים. למחרת, ביום 3.5.1997, התקשר אליה המשיב משוויץ ועודד אותה לעזוב את צרפת לישראל, עם שני ילדיה. כעבור יומיים התקשר אליה שוב, והפעם ציווה עליה לעזוב לאלתר את צרפת עם הילדים, זאת מבלי להזכיר דבר אודות הרצח שעליו נודע לה רק מאוחר יותר, מפי חוקריה. בהודעתה השנייה בחקירה המשטרתית, מיום 8.5.1997, לאחר שכבר נודע לה על רצח המנוח, מסרה הגב' קקון כי ערב קודם, ביום 7.5.1997, שוחחה בטלפון עם המשיב שמסר לה כי הוא פוחד מאוד ומתחבא. לשאלתה אודות רצח המנוח, השיב לה, לדבריה, כי היה עד ראיה לרצח. הוא הוסיף וסיפר לה, כי שעה שביקר במשרדו של המנוח, נכנס לפתע למקום אדם ממוצא רוסי חבוש קסדת אופנוע, שהמנוח ככל הנראה הכירו שכן פתח לו את הדלת. עוד ציין, כי אותו אדם מסר למנוח מעטפה ועזב את המקום, אך כעבור מספר דקות שב למשרד, ירה במנוח באמצעות אקדח והרגו. על-פי הגרסה שמסר המשיב לרעייתו, איים עליו אותו אדם, כי אם יפצה פיו בעניין - ימות, נטל עמו מספר קופסאות ויצא מהחדר. לקראת תום שיחת הטלפון, קיבל המשיב מאשתו את מספר הטלפון של חוקר המשטרה, ואמר לה כי ייצור עמו קשר מיידי. על שיחה זו העידה במשטרה אף בתו של המשיב, בושושה קקון, אשר שמעה ברמקול את חלקה הראשון של השיחה, עת סיפר המשיב כי היה עד לרצח, וציין כי אינו מפחד מהמשטרה אלא דווקא מאלה המאיימים על חייו. לאחר שיחה זו התקשרה הגב' קקון למשטרה ודיווחה לחוקרים אודותיה.

9.       בזיכרון דברים שנערך על-ידי חוקר משטרת צרפת, ברנר ג'יזבר, תועדה שיחת טלפון מיום 8.5.1997, שהגיעה מאדם שהזדהה כמר קקון. אותו אדם מסר לחוקר, כי היה "שם" וראה את הרוצח, וכי יספר לחוקר "הכל" ואף ישלח לו מכתב. עוד הוסיף אותו אדם באוזני החוקר, כי הוא חרד למשפחתו, ולבסוף ניתק את השיחה. מכתב כאמור לא נשלח למשטרה.